פסק-דין בתיק עח"ק 14994-11-12

השופט ר. שפירא [אב"ד]:

הערה מקדימה:

בערר זה התקיימו שני דיונים. הדיון הראשון מיום 14/11/12 התקיים במסגרת של בקשה לצו זמני ונדון בפני האב"ד בלבד, בהתאם לסמכותו. הדיון השני בערר גופו התקיים בפני מותב בית הדין (האב"ד ושני נציגי הציבור). מצאתי לנכון להבהיר זאת למען הסדר. 

הערר בתמצית:

בפנינו ערר על החלטת המשיבים מיום 05.11.12, לפיה נמנעו הם מקבלת בקשת העוררות, אלמגור אגודה שיתופית חקלאית ומימי אלמגור אגודת מים שיתופית העוסקת בהפקת ואספקת המים למושב (להלן: "העוררות" ו/או "העוררת"), להתיר להן חריגה בהפקת המים בשיעור של עד 10% מעל לכמויות המים השפירים הנקובות ברישיון ההפקה שהונפק להן. חריגה המותרת לטענת העוררות מכוח הוראות סעיף 1 לכללי המים (השימוש במים באזור קיצוב) (הוראת שעה), תשע"ב - 2012 (להלן: " כללי המים").

בד בבד עם הגשת ערר זה, הגישו העוררות, בקשה דחופה למתן סעד זמני במעמד צד אחד, במסגרתה התבקש צו מניעה זמני המורה למשיבים להימנע מניתוק המים לעוררות, עד לסיום הדיון בערר. ביום 08.11.12 החלטתי ליתן צו מניעה ארעי במעמד צד אחד וקבעתי את הבקשה לדיון במעמד שני הצדדים. דיון בבקשה התקיים ביום 14.11.12 וביום 02.12.12 ניתנה החלטה מפורטת בעניין במסגרתה קבעתי כי אין מקום בשלב זה להיעתר לבקשה למתן צו מניעה זמני על אף שלא ניתן היה לקבוע בשלב זה כי הערר דנן, הינו ערר מחוסר יסוד וסיכויים, שכן על פניו נראה כי המדובר בהחלטה המפלה את העוררות לרעה וייתכן שיש בהפליה זו בכדי להצביע על חוסר סבירות או על פגם המצדיק התערבות בהחלטה. זאת הואיל והעוררות לא הצליחו להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתן ואף הן פנו לבית הדין בחוסר ניקיון כפיים כאשר הן עצמן לא טרחו לנסות ולהסדיר את אספקת המים בדרכים המתאימות וצרכו מים מעבר לכמות המוקצית להן ללא אישור ובניגוד למה שנקבע על ידי המשיבים. בהתנהלות זו של העוררות יש משום חוסר תום לב, שהיה בו כדי להצדיק את דחיית הבקשה לסעד הזמני, שהינו סעד מדיני היושר.

כעת בפנינו הערר עצמו.

רקע עובדתי:

עוררת 2 היא בעלת רישיון להפקה ולאספקת מים, משלושה מקורות. שניים בהפקה עצמית ואחד מחברת מקורות. בהתאם לתנאי הרישיון, עוררת 2 הייתה רשאית להפיק ולספק מים לעוררת 1 בכמויות המפורטות להלן: מהמתקן בכנרת- 1254.32 אלמ"ק, מהמתקן בנחל הירדן- 58.98 אלמ"ק ומחברת מקורות- 70.46 אלמ"ק. תוקף רישיון ההפקה היה מיום 01.01.12 ועד 31.12.12. (נספח א' לערר).

ביום 01.08.12 נשלחו לעוררת מכתבי דיווח ועדכון מטעם המשיבים, ולפיהם דווח לה כי בביקורת שנערכה ביום 23.07.12 נמצא כי ממתקן ההפקה בכנרת הפיקה העוררת וניצלה 61.54% מסך ההקצאה שנקבעה ברישיון, ואילו מהמתקן בנחל הירדן ניצלה העוררת 78.08% מסך ההקצאה. העוררת התבקשה לנקוט בכל האמצעים למניעת חריגה מההקצאה השנתית המותרת על פי הרישיון שהונפק לה. (נספח א1-א2 לסיכומי המשיבים).

ביום 26.08.12 נשלח לעוררת מכתב עדכון נוסף ובו נאמר כי בביקורת שנערכה ביום 21.08.12 נמצא כי ממתקן ההפקה בכנרת הפיקה העוררת 83.42% מסך ההקצאה הקבועה ברישיונה והעוררת התבקשה לנקוט בכל האמצעים למניעת חריגה מההקצאה השנתית. (נספח ב1 לסיכומי המשיבים).

ביום 19.09.12 נשלח לעוררת מכתב דיווח שלישי ובו דווח לה כי נכון ליום 12.09.12 נוצלו 94.43% מסך ההקצאה השנתית הקבועה ברישיון. פעם נוספת התבקשה העוררת לנקוט בכל האמצעים למניעת חריגה מההקצאה השנתית. (נספח ג1 לסיכומי המשיבים).

עוד באותו יום 19.09.12 נשלח לעוררת מכתב התראה בדבר חריגה בהפקת המים מהמתקן בירדן, במסגרת מכתב זה דווח לעוררת כי נכון ליום 12.09.12 הפיקה העוררת מהמתקן בירדן כמות מים העולה על זו שנקבעה ברישיון ההפקה שהונפק לה והיא התבקשה להפסיק את ההפקה ממתקן זה. לטענת המשיבים, העוררת לא הגיבה למכתב, לא חדלה מהפקת המים והמשיכה להפר את תנאי הרישיון. (נספח ג2 לסיכומי המשיבים).

ביום 25.10.12 נשלחו לעוררת מכתבי התראה נוספים בדבר חריגה בהפקת המים, הן במתקן ההפקה בירדן והן במתקן ההפקה בכנרת והיא נדרשה להפסיק את ההפקה משני המתקנים. (נספח ד1-ד2 לסיכומי המשיבים).

ביום 05.11.12 פנתה העוררת למשיבים. במסגרת פנייה זו אישרה העוררת כי היא חרגה מהכמויות שאושרו ברישיון ההפקה בכ- 10% וביקשה להתיר לה שימוש ב- 100,000 מ"ק נוספים. (נספח ה' לסיכומי המשיבים). בו ביום נשלחה לעוררת תשובת המשיבים (התשובה נשוא הערר) ובמסגרתה הובהר לעוררת כי לא ניתן לאשר לה הפקה נוספת, מכיוון שכללי המים אינם חלים על מפיקים פרטיים כדוגמתה. (נספח ב' לערר).

בהחלטה הנ"ל נקבע כי הקצאת המים של האגודה (העוררת 2) נקבעה ברישיון שניתן לשנת 2012 ואין לחרוג ממנה. עוד נקבע כי בהתאם להוראות כללי המים (השימוש במים באזור קיצוב) , אישרה מועצת רשות המים הגדלת אפשרויות האספקה לצרכנים של ספקים עירוניים ושל חברת מקורות בשיעור של 10% נוספים מעבר לכמות הנקובה ברישיון. אספקה זו הינה בתעריף חריגה. אפשרות זו לא אושרה לגבי מפיקים פרטיים, מכיוון שהיטלי ההפקה הרלוונטיים להפקה חורגת שכזו לא אושרו על ידי הכנסת. עוד צויין כי החלטה זו של ועדת הכספים נבעה מהתנגדות של ארגון החקלאים. על כן, נכתב כי ההחלטה על הסגירה עומדת בעינה. מכאן הערר שבפנינו.

טענות הצדדים:

לטענת העוררות, החלטת המשיבים מיום 05.11.12 הינה בלתי סבירה, מפלה לרעה מפיקים פרטיים לעומת מפיקים עירוניים וחב' מקורות וניתנה תוך עירוב שיקולים זרים ולפיכך דינה להתבטל. נטען כי על המשיבים לאשר לעוררות תוספת של עד 10% מעל לכמויות המים השפירים הנקובות ברישיון ההפקה, זאת מכוח הוראות ס' 1 לכללי המים.

עוד טענו העוררות, כי למעשה השיקול המרכזי והעיקרי שעל המשיבים לשקול בעת מתן החלטתם בדבר הקצאת כמויות מים נוספות לספקים ולצרכנים בהתאם לסעיף 1 לכללי המים הינו מצבם של מאגרי המים הרב שנתיים. נטען, כי מצב מאגרי המים הרב שנתיים מאפשר הפקת ואספקת מים מעבר להקצאת המים השנתית שפורסמה על ידי רשות המים. מכאן, הרי שאי היעתרות המשיבים לבקשת העוררות לקבלת תוספת מים בשל הנימוק של אי אסדרת עניין תשלום היטלי הפקה לאוצר המדינה, שעה שאין מחלוקת כי אין המדובר במצוקה כלשהי במצב משק המים במדינה וכי יש ביכולתה של רשות המים לספק כמויות מים נוספות לספקיה וצרכניה הנה מפלה, בלתי סבירה ודינה להידחות על הסף. בפרט, כשכללי המים אינם מבחינים בדרך כלשהי לעניין האפשרות לקבלת התוספת של 10%, בין מפיק עירוני ומקורות לבין מפיק פרטי (ההבחנה היא בין קבוצות ספקים באזורים מסויימים בלבד). עוד נטען כי לו המפיקים הפרטיים היו יודעים כי הכללים הנ"ל אינם חלים עליהם וודאי שהם היו פועלים בהתאם. לא יעלה על הדעת להודיע למפיקים הפרטיים שהם מחוץ למסגרת הכללים לאחר מעשה.